<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"ט</h1>
<h2>דף לג.</h2>
שאלה קנקנים של עץ שאינן מזופתין שהכניסו גוים בהם יינם לקיום, במה הכשרן, אם נסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי הכשרן במים חמים ואין צריכים מלוי וערוי, או אם די לנו במים ומלח, כי כך כתב [מאכ"א פי"א הט"ז] שמותר לתת בהן ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום ומותר לתת לתוכן אח"כ היין מפני שהמלח שורפם, ויראה מדבריו שעיקר הכשרן הוא המלח. תשובה כל דבר שמכניסו לקיום הכשירו במלוי וערוי, ואם רצה להכשירו מיד יגעילנו במים חמים ודי לו בכך ומותר להשתמש בו מיד. וכדאמרינן בסוף ע"ז [ע"ד ע"ב] דרש רבא נעוה ארתחו, ותניא נמי התם ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים. ודברי הר"ם ז"ל מן הגמרא הם. אבל ר"ח ז"ל נראה מדבריו שהוא מצריך אפילו גת וכליו הגעלה בכלי ראשון, וכל שכן כלי שמכניסים לקיום. וגם מחלוקת ישנה בין הגדולים רבינו שלמה ורבינו שמואל ורבינו יעקב ז"ל, בכל דבר שצריך הגעלה בכלי ראשון, אם צריך הגעלה בתוך כלי ראשון או אם יספיק לו שישפך עליו מים חמים שהוחמו בכלי ראשון, מהם אמרו דערוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון, ויש להם על מה שיסמוכו מאותה שאמרו (בפסח שני) [בשלהי ע"ז דף ע"ו ע"א] יורה גדולה מאי עביד לה גדנפא, ולא יספיק לה בערוי מכלי ראשון על היורה. ועוד יש להם ראיות חזקות על זה. (בערוי) וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל בע"ז [ע"ד ע"ב] גבי נעוה ארתחו. [ויש מי שאומר דאם עירה עליו מכלי ראשון די לו בכך, דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון. ודברי] הראשונים שאמרו דערוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון נראים יותר ועליהם אנו סומכים. אבל אם יערה מים חמין בתוך הכלי ואפילו מכלי ראשון, וירדו המים בשולי הכלי ומשום יורדים לתוך הכלי מן הברזא שהוא הנקב שבשולי החבית כמו שעושים עכשיו מקצת בני אדם, בכענין הזה לא עשה ולא כלום לדברי הכל, לפי שהמים כשהם נשפכים בשולי הכלי נחלש ונדעך חומם, ואח"כ אין להם כח לא לבשל ולא להגעיל, וכמו ששנינו בפרק כירה [שבת מ"ב ע"א], האלפס והקדירה שהעבירן מרותחים לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה, כלומר אם סלק קדירה רותחת מעל גבי האש בשבת, יזהר מליתן תבלין לתוך אותה קדירה, לפי שהוא מבשל התבלין בתוך הקדירה כאילו היתה הקדירה על גבי האש. אבל אם נתן מן הקדירה לתוך הקערה, מותר הוא לתת תבלין לתוך אותה קערה, מפני שכבר נחלש ונדעך כח החום ואין לו כח לבשל. וה"ה שאין לו כח להגעיל לפחות מה שהוא צריך כלי ראשון. ועוד כי בשעה שהוא נותן מים בשולי הכלי ואח"כ משכשך המים בכל צדדי הכלי, נדעך הרבה החום ואין לו כח כלל. אבל לכל הפחות צריך שימלא כל הכלי מים חמים מכלי ראשון, או שיערה על כל הכלי מן המים הרותחים בכלי ראשון. ולדברי ר"ח ז"ל והראשונים אין לו תקנה עד שיגעילנו בתוך הכלי ראשון. וגם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם נתן בו ציר או מורייס מותר לתת לתוכו יין מיד, גם זה אפשר שהוא מדברי הגמרא, מדאמרינן פרק אין מעמידין [ל"ג ע"ב] תני רב זביד הלוקח קנקנים מן הגוים חדשים [נותן לתוכן יין ישנים נותן ציר או מוריס לכתחלה, ופי' הרב ז"ל נותן ציר או מוריס תחילה ואחר כך] נותן לתוכו יין, וכדתניא ברישא נותן לתוכו יין, ואף הראב"ד ז"ל כן פירש. וטעם הדבר לפי פירושם, אפשר (מפני) שהוא [מפני] רוב המלח שיש בציר או במורייס [והוא שורף לחות של יין הנבלע בדפני הקנקן. אבל מכל מקום לתת לתוכן מים ומלח ואחר כך לתת לתוכו מיד יין, בזה אין לנו כח להורות, כי אולי סגולת המלח המעורב בציר ובמוריס] אינו אחד עם סגולת המלח המעורב במים, ולא שמענו אלא ציר ומורייס אבל מלח ומים לא שמענו. וגם לא נתברר בגמרא שיהא הטעם דוקא משום המלח שבציר ובמורייס כדי שנסמוך בכך במקום אחר, ולא נקל בדבר זה בלא ראיה.
<h2>דף עד:</h2>
שאלה קנקנים של עץ שאינן מזופתין שהכניסו גוים בהם יינם לקיום, במה הכשרן, אם נסמוך על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב כי הכשרן במים חמים ואין צריכים מלוי וערוי, או אם די לנו במים ומלח, כי כך כתב [מאכ"א פי"א הט"ז] שמותר לתת בהן ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום ומותר לתת לתוכן אח"כ היין מפני שהמלח שורפם, ויראה מדבריו שעיקר הכשרן הוא המלח. תשובה כל דבר שמכניסו לקיום הכשירו במלוי וערוי, ואם רצה להכשירו מיד יגעילנו במים חמים ודי לו בכך ומותר להשתמש בו מיד. וכדאמרינן בסוף ע"ז [ע"ד ע"ב] דרש רבא נעוה ארתחו, ותניא נמי התם ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים. ודברי הר"ם ז"ל מן הגמרא הם. אבל ר"ח ז"ל נראה מדבריו שהוא מצריך אפילו גת וכליו הגעלה בכלי ראשון, וכל שכן כלי שמכניסים לקיום. וגם מחלוקת ישנה בין הגדולים רבינו שלמה ורבינו שמואל ורבינו יעקב ז"ל, בכל דבר שצריך הגעלה בכלי ראשון, אם צריך הגעלה בתוך כלי ראשון או אם יספיק לו שישפך עליו מים חמים שהוחמו בכלי ראשון, מהם אמרו דערוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון, ויש להם על מה שיסמוכו מאותה שאמרו (בפסח שני) [בשלהי ע"ז דף ע"ו ע"א] יורה גדולה מאי עביד לה גדנפא, ולא יספיק לה בערוי מכלי ראשון על היורה. ועוד יש להם ראיות חזקות על זה. (בערוי) וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל בע"ז [ע"ד ע"ב] גבי נעוה ארתחו. [ויש מי שאומר דאם עירה עליו מכלי ראשון די לו בכך, דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון. ודברי] הראשונים שאמרו דערוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון נראים יותר ועליהם אנו סומכים. אבל אם יערה מים חמין בתוך הכלי ואפילו מכלי ראשון, וירדו המים בשולי הכלי ומשום יורדים לתוך הכלי מן הברזא שהוא הנקב שבשולי החבית כמו שעושים עכשיו מקצת בני אדם, בכענין הזה לא עשה ולא כלום לדברי הכל, לפי שהמים כשהם נשפכים בשולי הכלי נחלש ונדעך חומם, ואח"כ אין להם כח לא לבשל ולא להגעיל, וכמו ששנינו בפרק כירה [שבת מ"ב ע"א], האלפס והקדירה שהעבירן מרותחים לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה, כלומר אם סלק קדירה רותחת מעל גבי האש בשבת, יזהר מליתן תבלין לתוך אותה קדירה, לפי שהוא מבשל התבלין בתוך הקדירה כאילו היתה הקדירה על גבי האש. אבל אם נתן מן הקדירה לתוך הקערה, מותר הוא לתת תבלין לתוך אותה קערה, מפני שכבר נחלש ונדעך כח החום ואין לו כח לבשל. וה"ה שאין לו כח להגעיל לפחות מה שהוא צריך כלי ראשון. ועוד כי בשעה שהוא נותן מים בשולי הכלי ואח"כ משכשך המים בכל צדדי הכלי, נדעך הרבה החום ואין לו כח כלל. אבל לכל הפחות צריך שימלא כל הכלי מים חמים מכלי ראשון, או שיערה על כל הכלי מן המים הרותחים בכלי ראשון. ולדברי ר"ח ז"ל והראשונים אין לו תקנה עד שיגעילנו בתוך הכלי ראשון. וגם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם נתן בו ציר או מורייס מותר לתת לתוכו יין מיד, גם זה אפשר שהוא מדברי הגמרא, מדאמרינן פרק אין מעמידין [ל"ג ע"ב] תני רב זביד הלוקח קנקנים מן הגוים חדשים [נותן לתוכן יין ישנים נותן ציר או מוריס לכתחלה, ופי' הרב ז"ל נותן ציר או מוריס תחילה ואחר כך] נותן לתוכו יין, וכדתניא ברישא נותן לתוכו יין, ואף הראב"ד ז"ל כן פירש. וטעם הדבר לפי פירושם, אפשר (מפני) שהוא [מפני] רוב המלח שיש בציר או במורייס [והוא שורף לחות של יין הנבלע בדפני הקנקן. אבל מכל מקום לתת לתוכן מים ומלח ואחר כך לתת לתוכו מיד יין, בזה אין לנו כח להורות, כי אולי סגולת המלח המעורב בציר ובמוריס] אינו אחד עם סגולת המלח המעורב במים, ולא שמענו אלא ציר ומורייס אבל מלח ומים לא שמענו. וגם לא נתברר בגמרא שיהא הטעם דוקא משום המלח שבציר ובמורייס כדי שנסמוך בכך במקום אחר, ולא נקל בדבר זה בלא ראיה.
